שיתוף תמונות מכנסים ואירועים עם זיהוי פנים לפי תמונה
שיתוף תמונות מכנסים ואירועים עם זיהוי פנים לפי תמונה – ככה זה מרגיש כשכל אחד מוצא את עצמו
שיתוף תמונות מכנסים ואירועים עם זיהוי פנים לפי תמונה נשמע כמו קסם קטן, אבל בפועל זה פשוט דרך הרבה יותר חכמה להפוך ״ים של תמונות״ לחוויה אישית.
כי בינינו?
אף אחד לא קם בבוקר ואומר: ״בא לי לגלול 1,800 תמונות כדי למצוא שתיים שבהן אני לא באמצע מצמוץ״.
ובדיוק כאן נכנסת כל השיטה: לאסוף, למיין, להגיש לכל משתתף את התמונות שלו – מהר, יפה, ובדרך שגורמת לו לחייך.
למה זה הפך לדבר הכי חשוב אחרי הקפה של הבוקר?
בעבר, אירוע נגמר כשהאורות כבו.
היום, אירוע נגמר רק כשהתמונות מתחילות לרוץ.
וזה לא עניין של ״פינוק״.
תמונות הן הדלק של הזיכרון, של השיתופים, של ההיי-אני-פה, ושל ״וואו איזה כנס היה״.
אבל יש בעיה קטנה, חמודה ומטרידה:
כשיש הרבה תמונות, קשה להגיע לתכלס.
- למשתתפים אין סבלנות לחפש את עצמם.
- למארגנים אין זמן לענות ל-70 הודעות ״יש תמונה שלי עם הדוכן?״
- לצלמים אין חשק לשחק ״איפה אפי״ על כל פריים.
אז במקום לשפוך הכול לתיקיית דרייב ולהתפלל לטוב – נותנים לתמונה לעבוד בשבילנו.
איך זה עובד באמת? 3 שכבות פשוטות שמסתתרות מאחורי ה״וואו״
החלק המצחיק הוא שזה נשמע מורכב, אבל התהליך די טבעי כשמפרקים אותו.
1) איסוף התוכן – כי כל כנס הוא מפעל קטן
תמונות מגיעות מכל כיוון: צלם סטילס, צוות סושיאל, עמדת צילום ממותגת, לפעמים גם אורחים.
ככל שיש יותר מקורות, כך גדל הסיכוי לבלגן יצירתי.
מה עוזר כאן?
- תיקיות לפי אזורים באירוע (במה, נטוורקינג, סדנאות, שטח תצוגה).
- תיקיות לפי זמן (בוקר-צהריים-ערב).
- הפרדה בין ״תמונות רשמיות״ לבין ״רגעים״.
לא כדי להיות פדנטים.
כדי שהשלב הבא יהיה מהיר וחלק.
2) זיהוי לפי פנים – לא ״מי זה בתמונה״, אלא ״איפה אני שם״
הנקודה היא לא לזהות אנשים בשמות.
הנקודה היא לאפשר למשתתף להעלות תמונת סלפי אחת, ולקבל את כל התמונות שבהן הוא מופיע.
זה ההבדל בין חיפוש ידני לבין חוויה אישית.
במקום: ״תחפש את עצמך״.
מקבלים: ״הנה אתה. הנה אתה שוב. ואפילו הנה אתה מחייך בלי לדעת שמצלמים״.
3) הפצה – הרגע שבו כולם הופכים לשגרירים בלי להתאמץ
כשהמשתתף מקבל את התמונות שלו בקלות, הוא משתף אותן בקלות.
וכשהוא משתף – האירוע ממשיך לחיות.
כאן קורה משהו יפה:
שיתוף תמונות הוא לא רק ״עוד לינק״.
זה טריגר רגשי.
זה ״תראו איפה הייתי״.
זה ״תראו עם מי נפגשתי״.
זה ״איזה כיף היה״.
רגע, מה הופך שיתוף תמונות לחכם ולא סתם ״שלחתי תיקייה״?
תיקייה היא פתרון טכני.
חוויה היא פתרון אנושי.
אם המטרה היא שאנשים באמת ייכנסו, ימצאו, יורידו וישתפו – צריך לבנות מסלול קצר וחלק.
- כניסה קלה בלי ללכת לאיבוד בין סיסמאות וקבצים.
- מציאה מהירה של התמונות הרלוונטיות למשתתף.
- איכות טובה להורדה ושיתוף בלי ״למה זה מטושטש״.
- אסתטיקה שמרגישה כמו המשך של המותג, לא כמו מחסן קבצים.
- שיתוף בלחיצה כי אנשים עצלנים, וזה בסדר גמור.
וזה בדיוק המקום שבו פתרון ייעודי עושה הבדל.
לדוגמה, אם אתם רוצים חוויה שמרגישה כמו מוצר ולא כמו תיקייה, אפשר להכיר את שיתוף תמונות מכנסים ואירועים – Picime כחלק מהזרימה של האירוע עצמו.
וכשמכניסים גם שכבת התאמה אישית לפי צילום פנים, החוויה הופכת למשהו שמשתתפים ממש זוכרים.
כאן נכנס הרעיון של זיהוי פנים לפי תמונה – פיקימי שמתרגם ״המון תמונות״ ל״התמונות שלי״, בלי דרמה ובלי מאמץ.
7 טעויות קטנות שעולות בהרבה ״אין לי כוח״
הטעויות האלה לא נשמעות דרמטיות.
הן פשוט שוחקות את הרצון של אנשים להיכנס בכלל.
- שליחת לינק מאוחר מדי – כשההתלהבות כבר התקררה ונשאר רק זיכרון עמום.
- יותר מדי אלבומים – אנשים לא באו לפתור פאזל.
- בלי חיפוש אישי – מחייב גלילה אינסופית.
- תמונות לא מסוננות – כפילויות, טשטושים, ו-12 תמונות של אותו גב.
- קבצים כבדים מדי – כי מי רוצה לחכות דקה לכל תמונה?
- חוויה שלא מותאמת לנייד – ובואו, הכול קורה בנייד.
- שפה קרה – אירוע הוא חוויה, אז גם ההגשה צריכה לחייך.
החדשות הטובות?
כל אחת מהטעויות האלה פתירה, ורוב הפתרון הוא פשוט לחשוב כמו משתתף.
איך בונים זרימה שמייצרת ״וואו, זה עובד עליי״?
כאן אנחנו עוברים מ״מעלה קבצים״ ל״מייצר חוויה״.
צעד ראשון: מגדירים מה המשתתף רוצה, לא מה המערכת יודעת
המשתתף רוצה שלוש תוצאות:
- למצוא את עצמו מהר.
- לקבל תמונות מחמיאות.
- לשתף בלי להסתבך.
אם זה קורה, הוא מרוצה.
ואם הוא מרוצה, הוא גם עושה לכם שיווק בלי לבקש ממנו.
צעד שני: עוזרים למשתתף לבחור תמונת ״חיפוש״ טובה
כן, אפילו כאן אפשר להיות חכמים.
לא צריך תדרוך צבאי.
רק הנחיה קצרה וברורה:
- תמונה עם פנים קדימה.
- תאורה טובה יחסית.
- בלי משקפי שמש ענקיים שמכסים חצי פנים (אלא אם זה חלק מהאישיות, ואז סבבה).
ככל שהקלט טוב יותר, התוצאה מדויקת יותר.
צעד שלישי: נותנים תחושת שליטה
אנשים אוהבים לבחור.
גם אם הם בוחרים בדיוק את מה שהייתם נותנים להם בכל מקרה.
- אפשרות לסינון לפי יום או אזור.
- אפשרות לבחור תמונות להורדה מהירה.
- אפשרות לשתף קישור לאלבום אישי.
זה קטן, אבל גורם לחוויה להרגיש ״שלי״.
שאלות ותשובות שאנשים באמת שואלים (כן, גם בשקט)
1) זה מתאים רק לכנסים גדולים?
לא.
דווקא באירועים קטנים זה מרגיש אישי יותר, כי כל תמונה חשובה, וכל משתתף באמת רוצה למצוא את עצמו.
2) כמה מהר כדאי לשחרר את התמונות?
כמה שיותר מהר.
יש חלון קצר שבו כולם עדיין ״באווירה״, והם הכי פתוחים להיכנס ולשתף.
3) מה עושים עם תמונות כפולות או לא מוצלחות?
מסננים לפני שמפרסמים.
לא צריך להיות קשים – רק להוציא את המובן מאליו כדי שהאלבום ירגיש איכותי.
4) איך גורמים לאנשים להשתמש בפיצ׳ר של חיפוש לפי תמונה?
עושים את זה פשוט.
שורה אחת של הנחיה, כפתור ברור, וזהו.
כשזה עובד, אנשים לא צריכים שכנוע.
5) מה עם תמונות קבוצתיות?
כיף אמיתי.
דווקא שם הערך עולה, כי כל אחד מקבל את אותה תמונה – אבל מרגיש שהיא שלו.
6) אפשר לשלב את זה בתוך מהלך שיווקי של האירוע?
כן, וזה טבעי.
אפשר להוסיף קריאה לשיתוף, תיוג, או מסר קטן שמרגיש כמו המשך של החוויה, לא כמו פרסומת.
7) איך יודעים שזה הצליח?
כשמתחילים לקבל הודעות כמו:
״וואו, מצאתי את כל התמונות שלי בשנייה״.
או: ״שלחתי כבר לקבוצה, איזה כיף״.
החלק הסודי: למה אנשים משתפים יותר כשזה ״האוסף שלי״?
כי זה משנה את הסיפור.
אלבום כללי אומר: ״הנה האירוע״.
אלבום אישי אומר: ״הנה אתה בתוך האירוע״.
וזה טריק פסיכולוגי קטן וחמוד:
אנשים לא משתפים ״תיעוד״.
הם משתפים זהות.
הם משתפים שייכות.
הם משתפים רגע.
וכשמערכת מצליחה לקצר את הדרך מהרגע שצולמת לרגע ששיתפת – היא בעצם מאריכה את החיים של האירוע.
אז איך מתחילים בלי להסתבך?
בוחרים תהליך פשוט, ואז משדרגים שכבה אחרי שכבה.
- מחליטים מי מעלה את התמונות ומתי.
- מסדרים מבנה בסיסי של אלבומים.
- מוסיפים חיפוש אישי לפי תמונת פנים כדי לקצר את הדרך לתוצאה.
- מכינים הודעת הפצה קצרה, נעימה, ומזמינה.
והכי חשוב:
מתייחסים לתמונות כחלק מהמוצר של האירוע, לא כ״משהו שעושים בסוף אם נשאר זמן״.
בשורה התחתונה, כששיתוף תמונות נעשה חכם, הוא הופך את האירוע ממשהו שקרה – למשהו שממשיך לקרות בכל פעם שמישהו מוצא את עצמו בתמונה, צוחק, ושולח לחבר: ״תראה אותי פה״.